פיצוי המבוטח גם במקרה של העדר אמצעי מיגון 

הג'יפ של מרדכי מצרי נגנב. הג'יפ היה מבוטח בביטוח מקיף אצל חברת הביטוח מגדל.

בין מצרי ומגדל התעוררו חילוקי דעות בנוגע לחובת הפיצוי והיקפה. חילוקי הדעות הובאו להכרעתו של השופט יצחק ענבר, מבית משפט השלום בירושלים.

בפוליסה נדרש כי המבוטח יתקין אמצעי מיגון שכללו שמונה רכיבים. מערכת המיגון שהייתה בג'יפ של מצרי חסרה שני רכיבים מתוך השמונה: מגן קשיח על האזעקה וצופר פנימי בתא הנוסעים.

סוכנת הביטוח שמילאה את הצעת הביטוח, סיפרה בעדותה בבית המשפט, כי בעת כריתת חוזה הביטוח מסר לה מצרי, כי ברכב קיימת מערכת אזעקה מדגם קליפורד עם נעילת מכסה מנוע. סוכנת הביטוח מילאה פרטים אלה בהצעת הביטוח, ולא מסרה למצרי כי מערכת האזעקה שברכבו אינה כוללת את כל הרכיבים הנדרשים.

בנסיבות אלה, קבע השופט ענבר, לא ניתן לבוא בטרוניה אל מצרי. הדרישה כי המבוטח יגלה בעצמו שבמערכת האזעקה הקיימת ברכבו, לא נכללים שניים מתוך שמונת הרכיבים המפורטים בפוליסה, היא דרישה שמבוטח סביר לא מסוגל לעמוד בה. מגדל היא זו שהייתה חייבת להודיע למצרי, באופן ברור וספציפי, כי בפוליסה נכללה דרישה להתקנת שני רכיבי מיגון נוספים.

טענה אחרת של מגדל הייתה כי מצרי הפר את חובת הגילוי כלפיה בכך שלא גילה לה כי הג'יפ עבר שתי תאונות קשות.

בהצעת הביטוח מגדל לא שאלה אודות תאונות העבר של הג'יפ. לכן, נותרה השאלה אם מדובר בעניין מהותי, שמצרי היה חייב לגלותו מיוזמתו והוא הסתירו ממגדל בכוונת מרמה.

שתי תאונות רציניות בעבר מהוות בהחלט עניין מהותי, אמר השופט. יחד עם זאת, מגדל לא הצליחה להוכיח כי מצרי ידע אודות שתי התאונות הקודמות והסתיר זאת ממנה בכוונת מרמה, פסק השופט ענבר. גרסתו של מצרי כי כאשר רכש את הג'יפ מבלי שידע על שתי התאונות הקודמות לא נסתרה.

על יסוד האמור, פסק השופט ענבר, על מגדל לפצות את מצרי עבור גניבת רכבו.

לעומת זאת, בכל הנוגע למחלוקת העקרונית בדבר היקף הפיצוי, קיבל השופט את עמדתה של מגדל.

מצרי טען כי על מגדל לפצותו על פי הערך המלא של הרכב לפי מחירון יצחק לוי, ללא הפחתות בשל התאונות הקודמות. לגישתו של מצרי, תוצאה זו מתחייבת מכך שמגדל לא התעניינה בנתונים אלה בעת עריכת הביטוח וגבתה פרמיה אחידה המבוססת על שווי הרכב לפי מחיר המחירון.

מנגד טענה מגדל כי עליה לשלם למצרי פיצוי לפי נתוניו הממשיים וערכו של הג'יפ הספציפי.

סעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע את עקרון השיפוי "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה".

גם סעיף 5 ל"פוליסה התקנית" שהותקנה מכוחן של תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו- 1986 קובע כי "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח לפי פרק זה יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח".

סעיף 6 לפוליסה התקנית קובע כי במקרה של "אובדן גמור לרכב" תשלם חברת הביטוח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח, או תחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים.

מסעיפי חקיקה אלה עולה כי הפוליסה התקנית מבוססת על עקרון השיפוי, הבהיר השופט ענבר, לפיו לא זכאי המבוטח הסובל מאבדן אלא לשיפוי עבור הנזק האמיתי שנגרם לו בפועל, כאשר המטרה להשיבו למצב בו היה לפני שאירע האובדן.

בפוליסה שהוצאה למצרי לא נקוב סכום ביטוח. אולם, קובע השופט, אין כל הוראה חוקית המחייבת את חברת הביטוח לנקוב בפוליסה בסכום ביטוח קצוב. משמעות אי קביעת סכום ביטוח במקרה של אבדן מוחלט היא כי למבוטח יועמד רכב חלופי מסוג ואיכות דומים או ישולם לו מלוא ערך הרכב ביום האבדן, על מנת להביאו ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח.

השופט ענבר הוסיף והבהיר:

"אי נקיבת סכום ביטוח אינה מיטיבה עם המבטח דווקא, שהרי לשני הצדדים כאחד עומד הזכות להוכיח את שיעורו האמיתי של הנזק, בין אם הינו נמוך מאותו סכום היפותיטי שניתן היה לרשמו בפוליסה ובין אם הנו גבוה ממנו".

אפילו נניח שהפרמיה הנגבית מהמבוטחים מחושבת על יסוד מחירים ממוצעים הנקובים במחירון, אחידות שיעור הפרמיה אינה מחייבת גם אחידות בשיעור הפיצוי במקרה של אבדן מוחלט. הדבר דומה לביטוח החובה לפי פקודת הביטוח (כלי רכב מנועי), שם נגבית פרמיה אחידה מהמבוטחים, אך הפיצוי ניתן על פי הנזק הממשי שנגרם לנפגע.

גביית פרמיה אחידה נועדה למנוע תחרות פרועה בין חברות הביטוח וכן לפשט את ההליכים ולייעלם. גביית פרמיות בשיעור משתנה היה מייקר את עלות הפרמיה. ובלשונו של השופט ענבר:

"אין צורך לומר, כי גביית פרמיות בשיעור משתנה לפי נתוניו של הרכב הספציפי מאותו סוג וגיל, שהייתה מחייבת בדיקה ספציפית של כל רכב ורכב לפני עריכת הביטוח, הייתה מטילה על המבטחים והמבוטחים כאחד נטל כבד מנשוא ואף הייתה מייקרת את הפרמיות, שהרי חברות הביטוח היו מגלגלות את עלות הבדיקה על הצרכן. קיים, אפוא, הגיון כלכלי בקביעתן של פרמיות אחידות המחושבות לפי נתונים ממוצעים. אולם מכאן לא מתחייבת, כאמור, המסקנה, כי גם יש לשלם למבוטח סכום פיצוי אחיד- ממוצע, להבדיל מפיצוי בגין נזקיו האמיתיים, שמטרתו השבת המצב לקדמותו".
תוצאה זו, הטעים השופט ענבר, מתיישבת עם החלטה שניתנה זה מקרוב על ידי שופטת בית המשפט העליון טובה שטרסברג-כהן (רע"א 7042/00 חי בן ציון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ.

לקבלת הסקירה המלאה של פסק הדין בעניין חי בן ציון בבית המשפט המחוזי לחץ כאן.

על יסוד האמור לעיל, קבע השופט ענבר, מצרי זכאי לפיצוי בהתאם לשוויו של הג'יפ לאור נתוניו הספציפיים, ולא לפי מחיר המחירון.

הערה:

אנו סבורים, בכל הכבוד, כי פסק דין זה על כל חלקיו הוא נכון. חלקו העקרוני העוסק בסוגיית תואם עקרונות בסיסיים בדיני ביטוח ואת פסיקת בתי המשפט בארץ ובעולם.

כזכור,בראשון לנובמבר 2000, גם שופטת בית המשפט העליון, טובה שטרסברג-כהן, בבקשת רשות ערעור בענין חי בן ציון הביעה את דעתה (תוך המנעות ממתן רשות לערער) כי הוראת הפוליסה בנקודה זו "עולה בקנה אחד עם הוראת החוק לפיה יחושבו תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נימצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח".

לקבלת הסקירה המלאה של פסק הדין בעניין חי בן ציון בבית המשפט העליון לחץ כאן.

מסמך 175